מן העיתונות
לאיוש ופרי פרידמן - קור וחום בכפיפה אחת ("כלכלן" – 12.12.1961) - מקור - 1, 2
"לא רבים המפעלים שסימלם המסחרי מציג בפני קהל לקוחות משתאה את... בעלי-המפעל. סמל כזה איננו "מדבר" בדרך-כלל אל לב הציבור, אולם ברור שהוא בעל-משמעות עמוקה לגבי אותם הבעלים עצמם, במקרה שלנו – האחים לאיוש ופרי פרידמן.
סמל מפעלם, מפעל הייצור הגדול שבבירה, מורכב משלוש דמויות אדם – דמות אדם מבוגר המחזיק בידיו שתי דמויות קטנות. הנמשל – האב במנוח ר' שמריהו פרידמן, אשר יסד את במפעל והיה הרוח החיה בו עד יומו האחרון, כשהוא מנחה את שני בניו הנאמנים בדרכו הישרה.
ואכן, הייתה זו דרך תעשייתית ישרה, דרך שראשיתה בשנת 1926, עת עלה בעל-המלאכה הציוני מהונגריה, כשעמו ציוד צנוע להפעלת בית-מלאכה ו... שני בנים צעירים, נלהבים ומעריצים.
אין להניח שכבר אז חלמה המשפחה כי יום יבוא ובית-המלאכה הצנוע שלה לתיקון פרימוסים, ישתרע על 11 אלף מטרים מרובעים, יעסיק למעלה מארבע-מאות עובדים, וייצר – וייצא – מוצרים מטיב מעולה, החל מפתיליות נפט וכלה במקררי-חשמל של ספיגה ומקררי-חשמל מוטוריים.
קשה להניח כי בית-המלאכה שצעד באותם ימים את צעדיו הראשונים של מפעל-בדרך, ידע באותם ימים לאן בדיוק מועדות פניו. מלאכה טובה, מלאכת-אומנים, מאייסטרים ממש, נערבבה אצלו באהבת-ציון וברוח המסורת, קשרה – בקשרים בל-יינתקו – את המפעל לעיר שמטבעה לא נועדה למשוך תעשיינים.
עוד כששכן המפעל במרתף חשוך באחת מסמטאותיה הצרות של שכונת נחלת-שבעה, יצא שמם של האב והבנים כמומחים לתיקוני כלי-מטבח, פרימוסים, עבודות-שרברבות וכיוצא באלה.
אך כבר אז לא הסתפקו האב ובניו בתיקונים, שאפו לכבוש לעצמם מקום במשק הזעיר כיצרנים של ממש. הדרך נמצאה בייצור מכונות לגאזוז עבור הקיוסקים בעיר ומיתקנים לייצור יין-שרף לשמחתם הרבה של בני-דודינו הישמעאלים. הייתה זו אבן-דרך חשובה במעבר של סלף מייד מן מתיקונים לייצור, ייצור שהפך המוני ממש כשהוחל בשיווק דודי-מים לאמבטיות. שוב לא יכלו בעלי-המלאכה המצליחים להסתפק במשכנם הצר, העתיקוהו לבניין סמוך שתוך תקופה קצרה העסיק כבר תריסר פועלים.
המפעל שגשג. הבנים בעלי-המעוף החלו בבניית המפעל הנוכחי בגבעת-שאול, שבאותם ימים השתרע על 260 מטרים מרובעים, כמעט שיא ארצי לאותם ימים. ואז פרץ משבר חבש שאיים על התעשייה המקומית, גרם לקשיים כספיים גם למיפעל הירושלמי. אלא שהאחים התגברו על הקשיים וממלחמה אחת לשנייה – הצליחו לתת למפעלם תנופה ניכרת.
תנופה זו קיבלה תמריץ ייתר ממלחמת העולם השנייה, כשהצבא הבריטי נזקק לאספקה מקומית. אז הוכל בייצור ג'ריקנים, תנורי הסקה בעץ ומכלי מוקשים, שעודדו גם את הייצור למטרות מקומיות אזרחיות, כשגולת הכותרת הייתה הפתילייה לבישול בנפט, לפי דוגמא גרמנית. פתילייה זו הפכה, תוך זמן קצר, לכלי הבישול בה"א הידיעה במטבחיהן של עקרות הבית הארץ ישראליות, דחקה משם במהירות את רגלי הפרימוס המרעיש והמסוכן. כבר באותם ימים העסיק המפעל, בעיתות גאות, לא פחות משש מאות פועלים, בעיקר בעבודות ידיים, ומכיוון שיצרנות וציונות הפכו לאחים תיאומים בהנהלת הייצור, עמד ר' שמריהו פרידמן ז"ל על כך שיועסקו במפעלו פועלים חרדים דווקא. ואכן, נתמלא המפעל, תוך זמן קצר, בתלמידי ישיבות עבדקנים, שהיוו נוף מוזר למדי לייצור כלי חולין, נשלחו כולם על ידי אגודת ישראל, בתוקף חוזה שחתמה עם הנהלת המפעל.
כשפרצה מלחמת השחרור נתגייסו האחים לצבא, הוכרחו לסגור את שערי מפעלם, וכאן באה לידי ביטוי אחת הנקודות האופייניות למפעל פרידמן, העושה אותו יוצא דופן, המבנה התעשייתי בארץ ואפילו בעולם. מנהליו, אותם אחים, נמרצים, אינם מסתפקים אפילו כיום, כשמפעלם מבוסס, לחלוטין, בישיבה על כיסא מרופד מאחורי שולחן עמוס ניירות. הם אימם מוצאים מנוח בישיבות הנהלה סוערות נוסח אמריקה, יורדים – תדיר – לאולמות הייצור, ממשיכים להפעיל שם את "ידי-הזהב" שלהם, אותם ידיים שהביאום עד הנה. קורה וישיבה כזו תגיע לקיצה, כשיודע שהמשמרת נותרה ללא מהנדס – והם אינם מהנדסים!
לכן, לא ייתכן פרידמן כמפעל כשהאחים פרידמן נעדרים. לכן נפתחו השערים מיד כשנכנסה ההפוגה לתוקפה והאחים חזרו לביתם. ושוב פתיליות, ושוב תנורי בישול, וחימום בנפט ושוב הרחבה כשהמקום צר מלהכיל. שטח המפעל גדל בהתמדה ל- 2,500 מטרים מרובעים, ל- 7,000 מטרים מרובעים ובשנה האחרונה, עם השלמת האגף החדש, ל- 11,000 מטרים מרובעים. נפתחו מחלקות לציפוי אמייל, לפוספאטיזאציה (השומרת מפני חלודה), לייצור חלקים, נרכש ציוד חדיש וכיום מצויד המפעל ה"יער" המכבשים הגדול ביותר בארץ. מלבד הפתיליות, שאף הן עשויות עדיין, למרות הזמנים המודרניים, לייצר מפעל קטן, מייתר המפעל את תנורי הפיירסייד לחורף ואת מקררי החשמל לקיץ.
לאחרונה, עם ציון יום ההולדת ה- 36, יצא ממפתן המפעל המקרר המהודר, בעל קיבולת של 10.2 רגל מעוקב והמנוע ההרמטי הסגור, עליו גאים האחים במיוחד. מקרר זה, המיוצר והמורכב רובו ככולו – 90 אחוז – בארץ, הפך את אופיו של המפעל מ"חם" ל"קר", ממפעל הידוע כמייצר תנורים, למפעל שהמקררים בראש מעייניו וסעיפי מאזנו. ואומנם, בפדיון השנתי הכללי בסך 5.5 מיליון לירות, תפסו מכירות המקררים, לראשונה בשנה זו, למעלה מן המחצית.
גידול המפעל, שוני הרכב הייצור, הייצוא הגובר – שהחל לפני עשרים שנה עם משלוח פתיליות לטורקיה והגיע אשתקד לערך של 150 אלף דולר ("ייצואן מוסמך") עם תכניות הרחבה נוספות בעתיד הקרוב – גידול זה חייב שינוי במבנה האירגוני. את העבודות ההנדסיות, שבוצעו בעבר על-ידי שני האחים, עושה עתה צוות של 11 מהנדסים. מועסקים מנהלי עבודה, בודקי-טיב ומרכיבים. כן הוקמו יחידת מחקר ופיתוח המסתייעות בשתי מעבדות, מחלקה לקניות, מחלקה לשירות (כלל ארצית) וביטוח המקררים וכדומה. באשר לעובדים, מושם דגש על השכלתם הטכנית, הגברת הידע שלהם, יידע שאת משמעותו וחיוניותו מבינים האחים אולי יותר מכל תעשיין אחר בארץ. כל פועל, המבקש לעבור קורס מקצועי הקשור בעבודות מתכת, משתלם על חשבון המפעל וכמוהו אפילו שישים הפקידים המהווים את מנגנונו האדמיניסטרטיבי של המפעל.
שני האחים חילקו ביניהם את הנהלת "ממלכתם". הבכור, לאיוש, ממונה על הצד הטכני, ועל הבעיות הכרוכות בייצור במפעל, בעוד שפרי הצעיר מנהל את הצד המסחרי. ומסתבר ששניהם מבצעים את מלאכתם על הצד היותר טוב, משקיעים המפעל את כל יוזמתם ומרצם, מהווים דוגמא וסמל לדרך צליחה של היוזמה הפרטית בארץ.
אך למרות הצלחתם, הגיעו גם האחים לכלל מסקנה כי בימינו, שוב אין אפשרות למפעל פרטי להיוותר כנכס משפחתי טהור וחתום שדריסה אין בו לזר. הם הבינו כי שוב לא די בהון החוזר העומד לרשותם כדי להניע את גלגליו של מפעל ענק. לכן, עורכים עתה האחים חישובים לשינוי המבנה הפיננסי, להפיכת פרידמן מחברה פרטית קלאסית לחברת מניות ציבורית, התופסת את המקום הראוי לה ברשימת החברות הרשומה בבורסה." ("כלכלן" – 12.12.1961)
הגדה לבית פרידמן ("הארץ", 24.6.1960) - מקור - 1, 2
"העולם חייב לך קיום, אולם עליך לעמול קשה כדי להשיגו" – שלט מצוייר הנושא מימרה זו מתנוסס בכניסה לחדרם הקטן והצנוע של בעלי בית החרושת פרידמן בירושלים – האחים לאיוש (יהודה) ופרי (חיים) פרידמן. השלט הוא מחוץ לארץ על ידי אחד האחים, הרואה בו את סיסמת חייו, כפי שכונו והודרכו על ידי האב, ר' שמריהו פרידמן ז"ל, אשר יסד את בית החרושת והיה הרוח החיה בו עד יום מותו. "לעבוד וליצור, וליצור וליצור, זאת דרש האב מעצמו ומבניו במשך כל ימי חייו. אין זה מקרה שהסמל המסחרי של המפעל מורכב מ-3 דמויות אדם – דמות אדם מבוגר המחזיק בידיהן של שתי דמויות קטנות יותר – האב ושני בניו ההולכים יחדיו בדרך אחת.
בית החרושת פרידמן, הנמצא במרכז שכונת גבעת שאול הותיקה והמוזנחת קמעה במבואות העיר, זכה למוניטין רב בזכות טיב מוצריו השונים, החל בפתליות הנפט, תנורי החימום של נפט, הפאירסייד המודרני, מקררי החשמל של ספיגה, ולאחרונה מקררי חשמל מוטוריים. הזכות השמירה הקפדנית על טיב המוצרים שהנהיג האב בחייו, ללא רדיפה אחרי רווחים מהירים או צדדיים, הצליח המפעל להגיע למה שהגיע היום. אולם למקום נכבד בעיתונות ולפרסום רב זכה המפעל החודשים האחרונים בגלל המאבק שנכפה עליו בכל הניסיונות שנעשו כדי לאלצו להפסיק את ייצור מקררי החשמל המוטוריים, מחשש של תחרות במקררי "אמקור". קשיים רבים – טכניים ומינהליים – הועמדו לפני המפעל ובעליו, הן על ידי המפעל המתחרה והן על ידי השלטונות, שתמכו משום מה במפעל המתחרה. בשלב מסויים אף ניסו לאלץ את המפעל לרכוש את המדחסים הדרושים לייצור המקררים מן המפעל המתחרה – ניסיון שנכשל בשלב זה בלחץ הסערה הציבורית שקמה מסביב לענין.
תולדות בית החרושת פרידמן בירושלים, מאז היווסדו כבית מלאכה קטנטן עד למפעל גדול המשתרע על שטח של 11,000 ממ"ר ומעסיק כ-600 פועל, עשויות לשמש כ"סמל של יזמה פרטית הוגנת בתנאים הקיימים בארץ", כפי שהגדיר זאת אחד הבנקאים הירושלמיים.
זול וטוב
"עלינו ארצה מהונגריה בשנת 1926", מספרים שני האחים לאיוש ופרי, המעלים זכרונות משותפים מן הימים הראשונים לבואם ארצה. האב – בעל מלאכה יהודי מסורתי מן העיירה הקטנה בהונגריה, הביא עימו "ציוד" לבית המלאכה – מכונות פחחות, מקדחה, מלחציים ומפוח ענק. האח הבכור, לאיוש, היה אז כבן 15, ואילו פרי כבן 13ף אולם לשניהם חוש טכני טבעי ו"ידי זהב" מלבד החוש המסחרי המפותח שבא לידי ביטוי במרוצת השנים. הם שכרו מרתף חשוך באחת מסמטאותיה הצרות של שכונת נחלת שבעה, התקינו את הציוד שהביאו עמם, ופתחו את בית המלאכה לתיקונים של כלי מטבח, פרימוסים, שרברבות וכדומה. כולם עבדו – האב ושני הבנים, ולא דחו כל עבודה. ניקוי ראש של פרימוס – חצי גרוש. החלפת ראש – 4 גרושים. תיקון ברז – גרוש. ניקוי צינור סתום – גרוש וכדומה. עד מהרה יצא שמם הטוב בכל הסביבה, הן לגבי טיב עבודתם הן לגבי המחירים שגבו. ותיקי ירושלים, שגרו באותה תקופה בסביבה, זוכרים להם זאת לטובה עד היום הזה.
אולם עבודות התיקונים אינן מספקות את האב ואת הבנים. הם מבקשים גם ליצור. לאחר דיונים וחישובים החליטו כי הדרך הטובה להרחבת בית המלאכה היא להתחיל בייצור מכונות גזוז. הם נטלו מכונה ישנה, למדו את סוד ייצורה, והחלו לייצר מכונות גזוז בשביל הקיוסקים בעיר. אך גם בזאת לא הסתפקו. כעבור זמן לא רב התחילו לייצר גם דוודי אמבטיות לחימום בעץ, שהיו מקובלים באותה תקופה, ומצויים עד היום בכמה משכונותיה הוותיקות של העיר. בית המלאכה נעשה צר להם, והם עברו לחדר גדול יותר בבנין פיינגולד הסמוך. לאחר זמן מה שכרו חדר סמוך, ועוד חדר ועוד חדר, ותוך תקופה קצרה נהפך המקום לבית-מלאכה המעסיק כבר 12 פועלים.
היקף העבודות בבית-המלאכה גדל והלך, וכן גם ההכנסות והחסכונות של המשפחה. בלחץ הבנים שהיו בעלי המעוף והתכניות להרחבה (להנאתו הרבה של האב), החליטו לבנות את התחלתו של בית-החרושת במקומו הנוכחי בשכונת גבעת שאול. הבניה מומנה מתוך חסכונות המשפחה ובמזומנים. השלב הראשון היה בנין של שטח של 260 ממ"ר – מפעל גדול במושגי הזמנים ההם.
לא עבר זמן רב מאז הופעל בית החרושת, ופרצה מלחמת חבש, שגרמה לשפל כלכלי בארץ. "הפסדנו אז הרבה כסף, כי הסוחרים לא יכלו לעמוד בהתחייבותי הם", מספרים שני האחים. אולם הם מצאו דרכים להתגבר על הקשיים והמשיכו בייצור דוודי האמבטיות ואספקתם לכל חלקי הארץ.
בית החרושת נהפך למפעל גדול
הדחיפה הגדולה להתפתחות המפעל באה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וריבוי הזמנות הצבא הבריטי במפעלי התעשיה בארץ. גם בית חרושת פרידמן השתלב בעבודות אלה בשביל הצבא הבריטי, ובעידוד מנהלי בנק מסויים בירושלים אף קיבלו במכרז עבודה גדולה, בסכום של 10,000 לא"י, לייצור פחי מים, תנורי הסקה בעץ, תנורי שדה, מיכלי מוקשים וכדומה. הם הציעו את המחיר הנמוך ביותר במכרז, כיון "שהסתפקנו במועט ולא שאפנו לרווחים גדולים . חשבנו שדי לנו אם נעבוד ונרויח מספיק כדי לפתח את המפעל" טוענים הם כיום.
לאחר ביצוע העבודה הגדולה, המשיכו הפרידמנים לקבל עבודות נוספות מן הצבא הבריטי, הודות לטיב המוצרים וההקפדה על הספציפיקציות שנדרשו מהם, אולם משראו האב ובניו כי העבודות בשביל הצבא לא יימשכו עוד זמן רב, החלו לתכנן ייצור מוצרים בשביל השוק האזרחי המקומי, תוך ניצול הציוד שנשאר ברשותם. מתוך נסיונם בייצור תנורי בישול וחימום בנפט בשביל הצבא, פיתחו את הפתיליה לבישול בנפט, לפי דוגמא גרמנית. הפתיליה חדרה תוך זמן קצר לכל המטבחים בארץ ודחקה את רגלי הפרימוסים הרעשניים. מן הפתיליות עברו לייצור תנורי החימום בנפט, אשר אף הם כבשו את השוק תוך זמן קצר, הן בגלל מחירם הנמוך.
כבר באותם הימים העסיק המפעל, בתקופות מסויימות, כ-600 פועלים, בעיקר בעבודת ידים. מעניין שהאב עמד על כך שבמפעל יועסקו פועלים דתיים דוקא, מתוך סלידה ל"חלוקה" שהיתה מקובלת בעיר. כאדם דתי שאף לכך כי גם החוגים הדתיים יתפרנסו מיגיע כפיהם, ולא ממתנות חינם. הוא חתם על חוזה עם "אגודת ישראל" שסיפקה לו פועלים, כולם דתיים בעלי זקנים ופיאות, שאמנם התביישו תחילה בעבודתם, אולם לאחר זמן לא רב חדלו להתבייש בכך. "אבא היה מבסוט מזה מאוד", נזכר אחד האחים.
פרצה מלחמת השחרור. האחים גוייסו לצבא, והמפעל נסגר ואף נפגע מפגזי התותחים הירדניים. אולם לאחר ההפוגה שוחררו האחים מן הצבא, והוטל עליהם להפעיל את המפעל. "היה עלינו להתחיל מחדש, כולל הכשרת פועלים חדשים", מספרים שני האחים, תוך פירוט קשיים רבים שעמדו לפניהם. הם החלו ביצור, גם לשוק האזרחי, ולאחר מכן רק בשביל שוק זה. ושוב – פתיליות ותנורי בישול וחימום בנפט. לא עבר זמן רב ונסתבר כי בית החרושת שוב אינו עונה על הצרכים, וכי יש להרחיבו. ואמנם החלו בבניית אגפים נוספים. היקף היצור גדל שוב עם הרחבת סוגי המוצרים שיוצרו במפעל, ויצר הבניה וההרחבה לא הירפה מן האב ומן הבנים כאחד. שטח המפעל גדל ל-2,500 ממ"ר, ל-7,000 ממ"ר, ועתה – עם השלמת אגף נוסף בשנה האחרונה – הגיע לשטח של 11,000 ממ"ר בבנין רחב מידות בן 4 קומות. מובן שעם ההרחבות נרכש ציוד חדיש ורב יותר, וכיום מצויד המפעל ביער המכבשים הגדול ביותר בארץ. מלבד הפתיליות הנעלמות והולכות מנופי המטבחים (פרט לישובי עולים ומעבדות) מייצר המפעל את תנורי הפאירסייד בחורף ואת מקררי החשמל בקיץ.
שביתות תכופות
גידולו של המפעל חייב גם את שינוי במבנהו הארגוני. את העבודות ההנדסיות שביצעו בעבר שני האחים בעצמם, עושה עתה צוות של 11 מהנדסים. מועסקים מנהלי עבודה, בודקים ומרכיבים. הוקמה יחידה למחקר ופיתוח. הוקמה מחלקה לקניות, מחלקה לשירות וביטוח המקררים וכדומה – כראוי לכל מפעל גדול ומודרני, שהיקף הייצור שלו מגיע ל-5,5 מיליון ל"י בשנת 1959 לעומת 4 מיליון ל"י בשנת 1958.
מן הנמנע שלא לציין את המשברים שפקדו את המפעל עקב השביתות שנערכו בו לעתים קרובות למדי. השביתות נבעו בחלקן מעמדתם התקיפה של האב ובניו להגיע לרמה גבוהה של פריון העבודה וטיבה בידי הפועלים, וזאת מתוך היותם אנשים שראו בגורמים אלה את עיקר מאמציהם ומטרתם בחיים, ולא חסכו מעצמם כל עבודה קשה ומפרכת כדי להגיע למטרה זו. לא במהרה למדו את תורת היחסים שבין מעביד לעובד, ואף התקשו לעכל את המציות של קיום הסתדרות פועלים המתערבת בעניני עבודה, וכאילו נעשית שותף בפועל במפעל. מצב זה גרם במשך תקופה ארוכה לחיכוכים עם הפועלים ועם מועצת פועלי ירושלים, עד שחדרה ללבם ההכרה שיש להתאים עצמם למציאות הקיימת בארץ ושיש לחתום על חוזה עבודה קולקטיבי, עם כל הכרוך בכך. אולם גם לאחר החתימה על החוזה, עדיין ממשיכים האחים להקפיד הקפדה יתרה על רמת הפריון וטיב העבודה של הפועלים, דבר המשמש כחומר בידי מפלגות מסויימות להסתה בקרב הפועלים עד היום. סיבה נוספת לשביתות היתה פיטורי פועלים במפעל עם תום עומת ייצור תנורי החימום בחורף. אולם בעיה זו מצאה את פתרונה עם התחלת ייצור המקררים החשמליים בקיץ, שהביאה לאיזון התעסוקה במפעל במשך כל השנה.
שני האחים חילקו ביניהם את הנהלת המפעל. האח הבכור, לאיוש, ממונה על הצד הטכני וכל הבעיות הכרוכות בייצור במפעל. פרי ממונה על הצד המסחרי. למרות הצלחתם הרבה והמעמד שרכשו לעצמם כבעלי מפעל המתכת הגדול ביותר בבירה, ומן הגדולים בארץ, הרי באופיים לא השתנו בהרבה. "ההצלחה לא העבירה אותם על דעתם. כל פרוטה של רווח חזרה למפעל ורק למפעל לשם הרחבתו ופיתוחו", טוען עורך-דין ידוע בעיר, המוסיף כי שני האחים הם אנשים בעלי מרץ עצום "שהמזל הטוב מלווה אותם במשך כל חייהם". שניהם כאחד מתחמקים מכל עסקנות ציבורית או חברתית וסולדים מפרסומת אישית בכל צורה שהיא. את כל מעיינם ומרצם הם משקיעים במפעל, ובמוחותיהם כבר מתרקמות תכניות חדשות להרחבת המפעל והייצור בו, למרות שבניין האגף האחרון במפעל עדיין לא הושלם סופית. אולם כפי שעשו בעבר, יש להניח שגם בעתיד יבצעו את תוכניותיהם בשקט.